ביאור שטיינזלץ על כתובות ט״ו

« ביאור שטיינזלץ על כתובות י״ד ע״ב ביאור שטיינזלץ על כתובות ט״ז ע״א »

1 בִּקְרוֹנוֹת שֶׁל צִיפּוֹרִי הָיָה מַעֲשֶׂה, וְכִדְרַבִּי אַמֵּי. דְּאָמַר רַבִּי אַמֵּי: וְהוּא שֶׁהָיְתָה סִיעָה שֶׁל בְּנֵי אָדָם כְּשֵׁרִין עוֹבֶרֶת לְשָׁם, וְכִדְרַבִּי יַנַּאי. דְּאָמַר רַבִּי יַנַּאי: נִבְעֶלֶת בִּקְרוֹנוֹת כְּשֵׁרָה לַכְּהוּנָּה.

2 בִּקְרוֹנוֹת סָלְקָא דַּעְתָּךְ? אֶלָּא נִבְעֶלֶת בִּשְׁעַת קְרוֹנוֹת, כְּשֵׁרָה לַכְּהוּנָּה. אֲבָל פֵּירַשׁ אֶחָד מִצִּיפּוֹרִי וּבָעַל — הַוָּלָד שְׁתוּקִי.

3 כִּי הָא דְּכִי אֲתָא רַב דִּימִי, אָמַר זְעֵירִי, אָמַר רַבִּי חֲנִינָא, וְאָמְרִי לַהּ, אָמַר זְעֵירִי אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: הוֹלְכִין אַחַר רוֹב הָעִיר, וְאֵין הוֹלְכִין אַחַר רוֹב סִיעָה.

4 כְּלַפֵּי לְיָיא?! הָנֵי נָיְידִי, וְהָנֵי קְבִיעִי וְקָיְימִי!

5 אֶלָּא: הוֹלְכִין אַחַר רוֹב הָעִיר, וְהוּא דְּאִיכָּא רוֹב סִיעָה בַּהֲדַהּ, וְאֵין הוֹלְכִין אַחַר רוֹב הָעִיר גְּרֵידְתָּא, וְלֹא אַחַר רוֹב סִיעָה גְּרֵידְתָּא. מַאי טַעְמָא? גְּזֵרָה רוֹב סִיעָה אַטּוּ רוֹב הָעִיר.

6 וְרוֹב הָעִיר נָמֵי, אִי דְּקָא אָזְלִי אִינְהוּ לְגַבַּהּ: כֹּל דְּפָרֵישׁ — מֵרוּבָּא פָּרֵישׁ! לָא צְרִיכָא, דְּקָא אָזְלָא אִיהִי לְגַבַּיְיהוּ, דְּהָוֵה לֵיהּ קָבוּעַ, וְאָמַר רַבִּי זֵירָא: כׇּל קָבוּעַ כְּמֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה דָּמֵי.

7 וּמִי בָּעֵינַן תְּרֵי רוּבֵּי? וְהָתַנְיָא: תֵּשַׁע חֲנוּיוֹת כּוּלָּן מוֹכְרוֹת בְּשַׂר שְׁחוּטָה, וְאַחַת מוֹכֶרֶת בְּשַׂר נְבֵלָה, וְלָקַח מֵאַחַת מֵהֶן וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ מֵאֵי זֶה מֵהֶן לָקַח — סְפֵיקוֹ אָסוּר. וּבַנִּמְצָא — הַלֵּךְ אַחַר הָרוֹב.

8 וְכִי תֵּימָא בְּשֶׁאֵין דַּלְתוֹת מְדִינָה נְעוּלוֹת, דְּקָא אָתֵי לַהּ רוּבָּא מֵעָלְמָא — וְהָא אָמַר רַבִּי זֵירָא: אַף עַל פִּי שֶׁדַּלְתוֹת מְדִינָה נְעוּלוֹת! מַעֲלָה עָשׂוּ בְּיוּחֲסִין.

9 גּוּפָא, אָמַר רַבִּי זֵירָא: כׇּל קָבוּעַ — כְּמֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה דָּמֵי, בֵּין לְקוּלָּא בֵּין לְחוּמְרָא.

10 מְנָא לֵיהּ לְרַבִּי זֵירָא הָא? אִילֵּימָא מִתֵּשַׁע חֲנוּיוֹת, כּוּלָּן מוֹכְרוֹת בְּשַׂר שְׁחוּטָה, וְאַחַת בְּשַׂר נְבֵלָה, וְלָקַח מֵאַחַת מֵהֶן וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ מֵאֵיזֶה מֵהֶן לָקַח — סְפֵיקוֹ אָסוּר, וּבַנִּמְצָא — הַלֵּךְ אַחַר הָרוֹב; הָתָם לְחוּמְרָא!

11 אֶלָּא מִתִּשְׁעָה צְפַרְדְּעִים וְשֶׁרֶץ אֶחָד בֵּינֵיהֶם, וְנָגַע בְּאֶחָד מֵהֶן, וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ בְּאֵיזֶה מֵהֶן נָגַע — סְפֵיקוֹ טָמֵא. הָתָם נָמֵי לְחוּמְרָא!

12 אֶלָּא מִתִּשְׁעָה שְׁרָצִים וּצְפַרְדֵּעַ אֶחָד בֵּינֵיהֶם, וְנָגַע בְּאֶחָד מֵהֶן, וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ בְּאֵיזֶה מֵהֶן נָגַע. בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד — סְפֵיקוֹ טָמֵא. בִּרְשׁוּת הָרַבִּים — סְפֵיקוֹ טָהוֹר.

13 וּמִדְּאוֹרָיְיתָא מְנָא לַן? אָמַר קְרָא: ״וְאָרַב לוֹ וְקָם עָלָיו״, עַד שֶׁיִּתְכַּוֵּין לוֹ. וְרַבָּנַן? אָמְרִי דְּבֵי רַבִּי יַנַּאי: פְּרָט לְזוֹרֵק אֶבֶן לְגָו.

14 הֵיכִי דָמֵי? אִילֵּימָא דְּאִיכָּא תִּשְׁעָה גּוֹיִם וְאֶחָד יִשְׂרָאֵל בֵּינֵיהֶם — תִּיפּוֹק לִיה דְּרוּבָּא גּוֹיִם נִינְהוּ. אִי נָמֵי, פַּלְגָא וּפַלְגָא — סְפֵק נְפָשׁוֹת לְהָקֵל.

15 לָא צְרִיכָא: דְּאִיכָּא תִּשְׁעָה יִשְׂרְאֵלִים וְגוֹי אֶחָד בֵּינֵיהֶם, דְּהָוֵה לֵיהּ גּוֹי קָבוּעַ, וְכׇל קָבוּעַ — כְּמֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה דָּמֵי.

16 אִיתְּמַר, רַב חִיָּיא בַּר אָשֵׁי אָמַר רַב: הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי. וְרַב חָנָן בַּר רָבָא אָמַר רַב: הוֹרָאַת שָׁעָה הָיְתָה.

17 מֵתִיב רַבִּי יִרְמְיָה: וּלְיוּחֲסִין לָא בָּעֵינַן תְּרֵי רוּבֵּי? וְהָתְנַן:

18 מָצָא בָּהּ תִּינוֹק מוּשְׁלָךְ, אִם רוֹב גּוֹיִם — גּוֹי. אִם רוֹב יִשְׂרָאֵל — יִשְׂרָאֵל. מֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה — יִשְׂרָאֵל.

19 וְאָמַר רַב: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא לְהַחְיוֹתוֹ, אֲבָל לְיוּחֲסִין — לֹא. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: לְפַקֵּחַ עָלָיו אֶת הַגַּל.

20 אִשְׁתְּמִיטְתֵּיהּ הָא דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: בִּקְרוֹנוֹת שֶׁל צִפּוֹרִי הֲוָה מַעֲשֶׂה.

21 וּלְרַב חָנָן בַּר רָבָא, דְּאָמַר: הוֹרָאַת שָׁעָה הָיְתָה, קַשְׁיָא הָא? מַאן דְּמַתְנֵי הָא, לָא מַתְנֵי הָא.

22 גּוּפַהּ: מָצָא בָּהּ תִּינוֹק מוּשְׁלָךְ, אִם רוֹב גּוֹיִם — גּוֹי, אִם רוֹב יִשְׂרָאֵל — יִשְׂרָאֵל, מֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה — יִשְׂרָאֵל. אָמַר רַב: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא לְהַחְיוֹתוֹ, אֲבָל לְיוּחֲסִין — לֹא. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: לְפַקֵּחַ עָלָיו אֶת הַגַּל.

23 וּמִי אָמַר שְׁמוּאֵל הָכִי? וְהָאָמַר רַב יוֹסֵף אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: אֵין הוֹלְכִין בְּפִיקּוּחַ נֶפֶשׁ אַחַר הָרוֹב! אֶלָּא כִּי אִיתְּמַר דִּשְׁמוּאֵל — אַרֵישָׁא אִתְּמַר: אִם רוֹב גּוֹיִם — גּוֹי, אָמַר שְׁמוּאֵל: וּלְפַקֵּחַ עָלָיו אֶת הַגַּל אֵינוֹ כֵּן.

24 אִם רוֹב גּוֹיִם — גּוֹי, לְמַאי הִלְכְתָא? אָמַר רַב פָּפָּא: לְהַאֲכִילוֹ נְבֵילוֹת.

25 אִם רוֹב יִשְׂרָאֵל — יִשְׂרָאֵל, לְמַאי הִלְכְתָא? אָמַר רַב פָּפָּא: לְהַחְזִיר לוֹ אֲבֵידָה.

26 מֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה — יִשְׂרָאֵל, לְמַאי הִלְכְתָא? אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: לִנְזָקִין. הֵיכִי דָּמֵי? אִי נֵימָא דְּנַגְחֵיהּ תּוֹרָא דִידַן לְתוֹרָא דִידֵיהּ — לֵימָא לֵיהּ: אַיְיתִי רְאָיָה דְּיִשְׂרָאֵל אַתְּ וּשְׁקוֹל!

27 לָא צְרִיכָא: דְּנַגְחֵיהּ תּוֹרָא דִידֵיהּ לְתוֹרָא דִידַן, פַּלְגָא מְשַׁלֵּם. וְאִידַּךְ פַּלְגָא — אָמַר לְהוּ: אַיְיתֵי רְאָיָה דְּלָאו יִשְׂרָאֵל אֲנָא, וְאֶתֵּן לְכוֹן.

28 הֲדַרַן עֲלָךְ בְּתוּלָה נִשֵּׂאת

29 הָאִשָּׁה שֶׁנִּתְאַרְמְלָה אוֹ שֶׁנִּתְגָּרְשָׁה. הִיא אוֹמֶרֶת: בְּתוּלָה נְשָׂאתַנִי, וְהוּא אוֹמֵר: לֹא כִּי, אֶלָּא אַלְמָנָה נְשָׂאתִיךְ. אִם יֵשׁ עֵדִים שֶׁיָּצָאת בְּהִינוּמָא וְרֹאשָׁהּ פָּרוּעַ — כְּתוּבָּתָהּ מָאתַיִם. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמֵר: אַף חִילּוּק קְלָיוֹת רְאָיָה.

30 וּמוֹדֶה רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בְּאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ: שָׂדֶה זוֹ שֶׁל אָבִיךָ הָיְתָה וּלְקַחְתִּיהָ הֵימֶנּוּ, שֶׁהוּא נֶאֱמָן,

פירוש ביאור שטיינזלץ על כתובות ט״ו

1 בקרונות של ציפורי היה מעשה, כלומר, מעשה זה אירע ביום השוק, ובאו שיירות וקרונות לעיר ציפורי ליום השוק, וכדברי ר' אמי. שאמר ר' אמי: והוא שבתוך כל אותן שיירות וקרונות היתה סיעה של בני אדם כשרין עוברת לשם, ומשום שגם רוב אנשי העיר שבה קרה המעשה היו כשרים וגם רוב האורחים שבאו מבחוץ היו כשרים — יש איפוא לתלות בכשר. וכדברי ר' ינאי, שאמר ר' ינאי: נבעלת בקרונות — כשרה לכהונה.

2 ותוהים על הלשון: בקרונות סלקא דעתך עולה על דעתך לומר שאשה נבעלת בקרונות שעושים בהם מסחר ברשות הרבים? אלא הכוונה היא לנבעלת בשעת קרונות, כלומר, בשעה שבאות השיירות, וזו היא הכשרה לכהונה. אבל אם פירש אחד מציפורי שהיה אדם אחד שברור לנו שהיה מן העיר ציפורי ואין אנו יודעים אם היה זה כשר או פסול, אף על פי שידוע שרוב אנשי העיר כשרים לכהונה, ובעל אשה — הולד שתוקי ופסול מספק, ואין הולכים אחר רוב אנשי העיר.

3 כי הא כמו הלכה זו דכי אתא שכאשר בא רב דימי מארץ ישראל לבבל, אמר בשם זעירי, שאמר בשם ר' חנינא, ואמרי לה ויש אומרים את השמועה במישרין, אמר זעירי אמר ר' חנינא: הולכין אחר רוב העיר, ואין הולכין אחר רוב סיעה. שאפילו היו רוב אנשי סיעה הנודדת ממקום למקום כשרים, אין מכשירים את האשה שנבעלה לאחד מהם.

4 על הלכה זו תוהים: כלפי לייא לאן אתה פונה?! כלומר, הדבר הוא היפוכה של הסברה, כי הלוא הני אלה, אנשי השיירה — ניידי נודדים, וכלל בידינו שבניידים הולכים אחר הרוב ולא אחר המיעוט, והני ואלה, אנשי העיר — קביעי וקיימי קבועים ועומדים, ולפי הכלל דנים אותם כמחצה על מחצה וכספק שקול!

5 אלא, כך יש לפרש: הולכין אחר רוב העיר, והוא דווקא במקרה דאיכא שיש רוב סיעה של הזרים בהדה עמה, עם אנשי העיר שגם הם כשרים, שאז יש לתלות בכשרים משני הצדדים, ואין הולכין אחר רוב העיר גרידתא בלבד ולא אחר רוב סיעה גרידתא בלבד, וכגון כשהם רחוקים מן העיר. ומסבירים: מאי טעמא מה טעם הדבר? גזרה רוב סיעה אטו משום רוב העיר.

6 ותוהים: ורוב העיר נמי גם כן אי דקא אזלי אינהו לגבה אם כשהם הולכים אליה, שהיא היתה מחוץ לעיר, ומישהו מאנשי העיר פרש והלך — הלוא יש ללכת לפי הכלל: כל דפריש שפורש — מרובא פריש מן הרוב הוא פורש, שיש לתלות שהוא מן הרוב ולא מן המיעוט, ומדוע נאמר שרוב אנשי העיר נחשב כספק שקול? לא צריכא נצרכה אלא במקרה דקא אזלא איהי לגבייהו שהלכה היא אליהם, כגון שהלכה אל תוך העיר, דהוה ליה שהיה לו, שנעשה הספק בגדר קבוע במקומו, ואמר ר' זירא: כל ספק בדבר קבוע — כמחצה על מחצה דמי נחשב ואין הולכים אחר הרוב.

7 לעצם ההלכה שואלים: ומי בעינן תרי רובי והאם צריכים אנו שני "רוב"ים, פעמיים רוב כדי להכריע כנגד המיעוט? והתניא והרי שנינו בברייתא: היו בשוק אחד תשע חנויות, כולן מוכרות בשר שחוטה כשר, ועוד חנות אחת מוכרת בשר נבלה, ולקח קנה בשר מאחת מהן ואינו יודע מאי זה מהן לקח — ספיקו אסור. ולפי הכלל שאמרנו, שאף על פי שיש רוב כשרים, כיון שהם קבועים הרי הספק נדון כמחצה על מחצה. ובנמצא, אם נמצא בשר בשוק ואין יודעים אם כשר הוא — הלך אחר הרוב, וכיון שרוב החנויות מוכרות בשר כשר, אף בשר זה כשר.

8 וכי תימא ואם תאמר שמדובר כאן במקרה שאין דלתות מדינה העיר נעולות, וייתכן גם דקא אתי שבא לה רובא רוב של בשר כשר מעלמא מן העולם, מן החוץ, וכגון שרוב החנויות מחוץ לעיר זו מוכרות בשר כשר, ומפני שמצרפים רוב חנויות שבעיר זו עם רוב הבשר שמבחוץ, שמא משום כך הכל כשר, והרי שאין להכשיר אלא כשיש פעמיים רוב — והא והרי אמר ר' זירא: אף על פי שדלתות מדינה נעולות, הולכים אחר הרוב בנמצא. משמע שאין צריכים פעמיים רוב, ודי ברוב אחד! ומשיבים: מעלה עשו ביוחסין, שבשאר דברים, כגון בהלכות איסור והיתר ובדיני טריפות, די ברוב אחד, אבל בענייני יוחסין צריכים שיהיה רוב יותר גדול כדי לסמוך על כך שאשה שנבעלה על ידי איש כשר, מן הרוב נבעלה ולא מן המיעוט.

9 א גופא לגופה של הלכה זו, אמר ר' זירא: כל קבוע — כמחצה על מחצה דמי נחשב בין לקולא להקל בין לחומרא להחמיר, שגם אם הדבר הוא להקל, כגון שהרוב הוא לאיסור ורק מיעוט הוא להיתר, כיון שהוא קבוע — הרי זה נחשב כספק שקול.

10 ושואלים: מנא ליה מנין לו לר' זירא הא דבר זה? אילימא אם תאמר ממה ששנינו: תשע חנויות כולן מוכרות בשר שחוטה כשר, ואחת מוכרת בשר נבלה, ולקח קנה מאחת מהן ואינו יודע מאיזה מהן לקח — ספיקו אסור, משום קבוע, שהחתיכה היתה קבועה במקומה כשהתחיל הספק. ובבשר הנמצא בשוק — הלך אחר הרוב — אולם התם לחומרא שם הקבוע נחשב כמחצה להחמיר ולא להקל!

11 אלא תאמר שראייתו מברייתא אחרת: אם היו תשעה צפרדעים שהם שקצים שאינם מטמאים לא בחייהם ולא במותם, ושרץ אחד טמא ביניהם, שנבלתו מטמאה, ונגע באחד מהן, באחד מעשרה אלה, ואינו יודע באיזה מהן נגע, הרי במקרה כזה ספיקו טמא. שאף שהשרץ הטמא הוא רק אחד מבין עשרה, מכל מקום דנים אנו אותו כאילו היה כאן ספק שקול. אולם התם נמי לחומרא שם גם כן הקבוע נחשב כמחצה להחמיר ולא להקל!

12 אלא ראייתו היא ממה ששנינו בהמשך: תשעה שרצים וצפרדע אחד ביניהם ונגע באחד מהן, ואינו יודע באיזה מהן נגע, אם היה הדבר ברשות היחיד — ספיקו טמא. שאנו למדים ממדרש המקראות שברשות היחיד כל ספק טומאה, טמא, וברשות הרבים — ספיקו טהור. ואם כן, אף שרוב השקצים היו טמאים, מכל מקום כיון שהיה זה קבוע — אומרים שקבוע הוא רק כמחצה, ורואים את הדבר כספק ולא כוודאי ומקילים, שכלל בידינו כי ספק טומאה ברשות הרבים טהור. אם כן הוכחנו את דברי ר' זירא שהקבוע כמחצה בין להקל בין להחמיר מהלכה זו.

13 ולעצם הלכה זו של קבוע שואלים: ומדאורייתא מנא לן ומן התורה מניין לנו ראיה שכך הוא הדבר, שקבוע נחשב כמחצה על מחצה? — אמר קרא הכתוב בענין רוצח: "וארב לו וקם עליו" דברים יט, יא, והכוונה היא: עד שיתכוין לו, כלומר, לא שגרם שייהרג אדם במקרה, אלא שהתכוון להריגתו "וארב לו". ורבנן וחכמים, כיצד הם דורשים? — אמרי דבי אומרים משם בית מדרשו של ר' ינאי: שהוא פרט לזורק אבן לגו לתוך קהל, בלי שיתכוון לפגוע באדם מסויים.

14 ונברר היכי דמי כיצד בדיוק היה הדבר כשזרק אבן זו? אילימא דאיכא אם תאמר שיש בקהל זה תשעה גויים ואחד ישראל ביניהם, וכיון שרובם היו גויים, שאינו חייב על רציחתם באופן זה, והרי הוא פטור אפילו אם פגע בישראל והרגו — אולם ותיפוק ליה ותצא לו הלכה זו לא מטעם הספק שיש בקבוע, אלא מן הטעם דרובא שרובם של האנשים גויים נינהו הם והולכים אחר הרוב. אי נמי או גם כן, אפילו אם תאמר שהם נחשבים כפלגא ופלגא מחצה ומחצה — הלוא ספק נפשות להקל, וכיון שיש פה ספק לגבי חיוב בנפשו של הרוצח — אנחנו מקילים בדינו ואין הורגים אותו מפני הספק.

15 אלא לא צריכא נצרך הכתוב אלא במקרה דאיכא שיש תשעה ישראלים וגוי אחד ביניהם, שבכל זאת, כיון דהוה ליה שהרי הוא הגוי קבוע, וכל קבוע דינו כמחצה על מחצה דמי נחשב ואין זורק האבן חייב מיתה, וכיון שהוא ספק שקול, הרי ספק נפשות להקל, ומכאן שאפילו בדין תורה ולענין חיוב חמור כרציחה, קבוע אפילו הוא מיעוט נחשב כמחצה. ואין הולכים אחר הרוב.

16 ב לגופה של ההלכה שעסקנו בה לענין הליכה אחר הרוב ביוחסין, איתמר נאמר שנחלקו אמוראים בדבר, רב חייא בר אשי אמר בשם רב: הלכה כר' יוסי במשנתנו, ואותה תינוקת שנאנסה מותרת. ורב חנן בר רבא אמר בשם רב: הוראת שעה היתה. שאף שכך הורו בשעתו — הרי היתה זו הוראת שעה, אבל בדרך כלל אנחנו צריכים שיהיו פעמיים רוב.

17 מתיב מקשה ר' ירמיה על סברה ראשונה שהלכה כר' יוסי, שמשמע מכאן שדי רק ברוב אחד, ברוב אנשי העיר — והאם לענין יוחסין לא בעינן תרי רובי אין אנו צריכים שני "רוב"ים, גם רוב העיר וגם רוב האנשים שמחוץ העיר? והתנן והרי שנינו במשנה:

18 מצא בה תינוק מושלך ואין ידוע מיהו, אם רוב תושבי העיר הם גויים — דנים אותו כאילו הוא גוי. אם רוב בני העיר הם ישראל — הוא נחשב ישראל. אם הם מחצה על מחצה — דינו כישראל.

19 ואמר רב: לא שנו דין זה שאם רוב אנשי העיר הם ישראל דינו של התינוק הנמצא כישראל, אלא לענין להחיותו. כלומר, שצריך לדאוג לו ולפרנסו מתוך הנחה שהוא ישראל. אבל לענין יוחסין, כגון להשיאו אשה — לא, שאין סומכים על כך וצריך לגיירו. ושמואל אמר: לא נאמר הדבר אלא לפקח עליו את הגל. כלומר, שאם הילד הזה יהיה בסכנת נפשות בשבת, ויהיה צורך לחלל עליו שבת — הרי אנו מניחים שהוא ישראל לענין זה שמחללים עליו את השבת. ועל כל פנים, מדברי רב אנחנו למדים שלא די ברוב אחד "רוב ישראל" שבעיר כדי להכשיר ליוחסין!

20 ומשיבים: אשתמיטתיה נשמט ממנו, שכח ר' ירמיה הא זו שאמר רב יהודה אמר רב לגבי משנתנו: בקרונות של צפורי הוה היה מעשה זה בתינוקת, וכפי שהסברנו היו שם שני רוב; רוב אנשי העיר הכשרים, ורוב האנשים הכשרים הבאים אל העיר.

21 ושואלים: ולרב חנן בר רבא שאמר בשם רב שהוראת שעה היתה זו, להצריך שני רוב, ואולם אין נוהגים כן לדורות, אם כן קשיא קשה באמת הלכה זו, שהרי כאן אמר רב שלענין יוחסין לא מספיק רוב אחד, ומדוע אמר רב חנן שזו רק "הוראת שעה"? ומשיבים: מאן דמתני הא, לא מתני הא מי ששונה את זו שהיתה זו הוראת שעה, אינו שונה את זו, שנאמר בשם רב שהיה זה בשעת קרונות של צפורי, ושם היה באמת רק רוב אחד, והיתה זו הוראת שעה שהתירה את התינוקת, שכן כרגיל צריך פעמיים רוב ביוחסין.

22 א כיון שהזכרנו את ענין התינוק שנמצא בעיר דנים בהלכה זו גופא לגופה: מצא בה תינוק מושלך, אם רוב אנשי העיר גויים — הרי הוא גוי, אם רוב ישראל — ישראל, מחצה על מחצה — הריהו כישראל. ואמר רב: לא שנו שהריהו כישראל אלא כשיש צורך להחיותו ולפרנסו, אבל לענין יוחסין — לא. ושמואל אמר: שהדבר נאמר לענין לפקח עליו את הגל בשבת.

23 ושואלים: ומי והאם אמר שמואל הכי כך? והאמר והרי אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל: אין הולכין בפיקוח נפש אחר הרוב, אלא אפילו אם יש מקום כלשהו להניח שהאיש המצוי בסכנה הוא ישראל, עושים כל מה שצריך כדי להצילו אפילו בשבת! אלא כי איתמר כאשר נאמרו דבריו של שמואל בענין פיקוח נפש — ארישא אתמר על תחילתה של המשנה נאמרו. וכך יש להבין, שנינו: אם רוב גויים — הרי הילד כגוי, אמר שמואל: ולפקח עליו את הגל אינו כן, שאפילו אם רוב גויים בעיר, מכל מקום במקום ספק נפשות אין הולכים אחר הרוב.

24 שנינו שם שאם רוב גויים — הריהו גוי, ושואלים: למאי הלכתא למה, בנוגע לאיזו הלכה נאמר הדבר? אמר רב פפא: לענין שמותר אפילו להאכילו נבילות, לפי שמחשיבים אותו כגוי לכל דבר.

25 אם רוב ישראל ישראל למאי הלכתא למה, לאיזו הלכה? אמר רב פפא: להחזיר לו אבידה, שאנחנו מניחים שהוא ישראל וצריך לנהוג בו כבישראל, אפילו להחזיר לו אבידה.

26 עוד שנינו: אם מחצה על מחצה — הריהו כישראל. למאי הלכתא למה, לאיזו הלכה? אמר ריש לקיש: לנזקין, שדנים אותו בדיני נזיקין כאילו היה ישראל. ושואלים: היכי דמי כיצד בדיוק היה הדבר? אי נימא דנגחיה תורא דידן לתורא דידיה אם נאמר שנגח שור שלנו, של אחד שהוא ודאי ישראל, את השור שלו, של הספק ובא אותו ספק, ותובע שידונו בו כבדיני ישראל וישלמו לו — לימא ליה שיאמר לו הנתבע: אייתי ראיה הבא שישראל את אתה ושקול וקח, והרי אינו יכול להביא ראיה!

27 ומשיבים: לא צריכא נצרכה הלכה זו אלא לאופן דנגחיה תורא דידיה לתורא דידן שנגח שור שלו לשור שלנו, של אדם מישראל, שבמקרה כזה פלגא חצי הוא ודאי משלם, כדין שור תם שנגח, שבדיני ישראל משלם רק חצי נזק. ואידך פלגא ולגבי החצי האחר שרוצים לחייבו גם ביתרת הנזק, כדין שור תם של גוי שהזיק לישראל שחייב בנזק שלם — על כך אמר להו אומר להם לתובעים: אייתי הביאו לי ראיה דלאו שלא ישראל אנא אני ואתן לכון לכם את יתרת סכום הנזק, ולענין זה יש לו חזקת ישראל, שהם הצריכים להביא ראיה להוציא אותו מחזקה זו.

29 א משנה האשה שנתארמלה נתאלמנה, או שנתגרשה ועכשיו היא תובעת את כתובתה, והכתובה אינה מצויה לפניהם, היא אומרת: בתולה נשאתני, ולכן מגיע לי מאתים זוז, והוא אומר: לא כי, אלא אלמנה נשאתיך, ומגיע לך רק מנה אחד, מאה זוז. אם יש עדים שיצאת בהינומא כפי שמפרשת הגמרא להלן — אופן יציאתן של כלות בתולות בלכתן לחופה וראשה פרוע גם זה אופן שבו היו כלות בתולות מופיעות בחתונתן — הרי זו ראיה לדבריה וכתובתה מאתים כבתולה. ר' יוחנן בן ברוקה אומר: אף חילוק קליות חיטים קלויות בחתונה הרי זו ראיה לכך שנישאה בתולה, שבחתונה של בתולה היו מחלקים לאורחים קליות חיטים קלויות.

30 כיון שהוזכרו כמה מחלוקות של רבן גמליאל ור' יהושע בשאלה עד כמה סומכים אנו על טענתו של צד אחד, מוסיפים: ומודה ר' יהושע באומר לחבירו: שדה זו שאני מחזיק בה של אביך היתה מתחילה, ולקחתיה קניתי אותה, את השדה הימנו ממנו שהוא נאמן, ואין אומרים שההודאה שהשדה היתה של האב — מתקבלת, אבל טענתו שקנה את השדה אינה מתקבלת.

« ביאור שטיינזלץ על כתובות י״ד ע״ב ביאור שטיינזלץ על כתובות ט״ז ע״א »